<h1>סמ"ג עשין סימן צ"ח</h1>
<h2>דף יז.</h2>
מצות עשה שאם נחלקו הדיינים מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב שהולכין אחר הרוב שנאמר אחרי רבים להטות וכן בכל דיני ממונות ואיסור והיתר והטומאות והטהרות אבל בדיני נפשות אינו נהרג עד שתהא הטייה לרעה על פי שנים (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"ח ה"א) כאשר שנינו בפ"ק דסנהדרין (ב' א') ונתבאר דבר זה בספר מצות לא תעשה (קצ"ו). בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי זה זכאי, שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי זה חייב, אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו לו שנים זכאי או חייב ו[ה]שלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים וכן מוכיח בירושלמי בפרק היו בודקין (דף כ"ו ב') שמוסיפין שנים, נמצא ארבעה נושאין ונותנין בדבר דאמר רבי אבהו בפרק ראשון במוסיפין עושין בית דין שקול לכתחילה ואומר התלמוד פשיטא ומתרץ מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר טעמא שמעינן ליה קמ"ל דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה, ורבינו משה כתב (שם פ"ט ה"ב ע"ש בכס"מ) דוקא בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות אי אמר טעמא שמעינן ליה ונמצאו חמשה נושאים ונותנין בדבר (שם פ"ח ה"ב ע"ש בראב"ד ובנו"כ). ודבר זה שאמר אינו בפירוש בתלמוד רק שמפרש באמר טעמא לחובה דלא שמעינן ליה מפני שהוא כאחד מן התלמידים ודבר זה אינו אלא בדיני נפשות. עוד בפרק ראשון אמר רב כהנא סנהדרין שראו בדיני נפשות כולם לחובה פוטרין אותו מיד מאי טעמא כיון דגמירי דבעי הלנת דין למיחזי ליה זכותא והני לא חזו ליה תו לא חזו ליה.
<h2>דף לב.</h2>
שנינו בפרק אחד דיני ממונות מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות בשלשה דיני נפשות בעשרים ושלשה, דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה, כגון שיאמרו לו לזה שחטא אם לא עשית את הדבר הזה שהעידו עליך אל תירא מדבריהם (ע"פ רמב"ם סנהדרין פ"י ה"ז), דיני ממונות מטין על פי דיין אחד בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מטין על פי דיין אחד לזכות ועל פי שנים לחובה, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות מחזירין לזכות, אם יצא מבית דין חייב (ל"ג ב'), ואין מחזירין לחובה, דיני ממונות הכל ראויין ללמד זכות או חובה בין הדיינין בין התלמידים ודיני נפשות הכל מלמדין זכות [ואפילו התלמידים] ואין מלמדין חובה אלא הדיינין, דיני ממונות הדיין המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה ומפרש בגמרא (ל"ד א') לא שנו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין יש למלמד זכות לחזור וללמד חובה ולהמנות עם המחייבין, דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום, דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, לפיכך אין דנין דיני נפשות לא בע"ש ולא בערב יום טוב שמא יתחייב ואי אפשר להורגו למחר ואסור לענות את דינו ולהניחו עד לאחר השבת אלא אוסרין אותו עד אחר השבת ומתחילין בדינו (ע"פ רמב"ם שם פי"א הל' א'—ב'). בירושלמי בפרק אחד דיני ממונות (דף כ"ג א') מוסיף עוד שפחות מבן עשרים כשר לדיני ממונות ואין כשר לדיני נפשות. במגילת סתרים דרבינו נסים מביא הא דקאמר בירושלמי דמכילתין (דף כ"ב א') אין דנין דיני ממונות בע"ש ומתניתין פליגא דקתני אין דנין דיני נפשות בערב שבת הא דיני ממונות דנין ומתרץ כאן להלכה כאן לדברי תורה פירוש שבמשנתינו מדבר מדברי תורה שדנין אבל מדברי סופרים אין דנין.
דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול שבדיינין ובדיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשרים לדון דיני ממונות ואפילו ממזר ואפילו גר (ל"ו ב') ובלבד שתהא אמו מישראל, ובפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב א') אומר גר דן חבירו גר דבר תורה, אבל דיני נפשות אין דנין אותם אלא כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה (ע"פ רמב"ם סנהדרין פי"א הי"א).
<h2>דף לו.</h2>
ובגמרא תניא הטמאות והטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותם כשנים, ודיני ממונות ודיני נפשות ומכות וקידוש החדש ועיבור השנה האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותם כאחד. זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין והשני היה אחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו זכות או חובה שומעין את דבריו ונושאין ונותנין עמו, ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינים קרובים פסולין לדין (רמב"ם סנהדרין פי"א הל' ח'—ט'). אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומסקינן דכי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי לסבריה דרב לא הוו צריכי.
<h2>דף מ.</h2>
העדים שאמרו ראינו פלוני שעבר עבירה פלונית שחייב עליה מיתת בית דין אמרינן בפרק היו בודקין שאומרים להם מכירים אתם אותו, התריתם בו שאפילו חבר צריך התראה, קבל עליו התראה שהרי אינו נהרג עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר על מנת כן אני עושה ויעשה העבירה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור צריך התראה אחרת (ע"פ לשון רמב"ם סנהדרין פי"ב הל' א'—ב' ע"ש). אם אמרו העדים כך היה מאיימין עליהם כמו ששנינו בפרק אחד דיני ממונות (ל"ז א') כיצד מאיימין על עידי נפשות, שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם או שמא אין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה, ועוד הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון לחבירו ומתכפר אבל בדיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל העולם שכן מצינו בקין שנאמר קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך והוא דמו ודם זרעיותיו, לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון נבראין ואין פני אחד מהם דומה לפני חבירו לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם, ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, ושמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רינה, אם עמדו בדבריהם מכניסים [את] הגדול שבעדים ובודקין אותו בדרישה וחקירה כמו שיתבאר בהלכות עדות (עשה ק"ט) אם נמצאו דברים מכוונים בודקין גם השני, וכן אפילו היו מאה עדים בודקין כל אחד ואחד מהן בדרישה וחקירה, נמצאו כל דברי העדים מכוונים פותחין בזכות כמו שביארנו למעלה ודנין אותו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג).
שנינו בפרק היו בודקין בשעה שהיו נושאין ונותנין בדיני נפשות אם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ומושיבין אותו ביניהם ולא ירד לעולם אם יש ממש בדבריו ואם אין ממש בדבריו לא ירד כל היום (ע"פ לשון רמב"ם סנהדרין פ"י ה"ח) כך מפרש בגמרא (מ"ב א'). מצאו לו זכות פטרוהו, ואם לאו מלינין דינו עד למחר והיו מזדווגין זוגות זוגות והיו ממעטין במאכל ולא היו שותין כל היום יין, וכן אמר שלמה בספר משלי (ל"א ד'—ה') אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין (של) בני עני וגומר ונאמר (פסוק ח') פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף, פירוש (רש"י) למואל אותם שהם של הקב"ה וחלוף פירוש (רש"י) אותם שחלפה עזרתם והלכה לה, ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה למחרת משכימים ובאים לבית דין המזכה אומר אני המזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני מחייב ומחייב אני במקומי, המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה, טעו בדבר שני סופרי הדיינין מזכירין אותו, מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו עומדין למנין שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין זכאי שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינים ועד כמה מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין זכאי שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכים. ותניא בגמרא (מ"ב א') שאם לא ראו גדול שבדיינין אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו.
<h2>דף מב:</h2>
הסדר אחר שנגמר הדין מפורש בפרק נגמר הדין רובו במשנה. ושם מפרש שמקום שהורגין בו בית דין היה חוץ לבית דין ורחוק מבית דין שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה (לשון רמב"ם סנהדרין פי"ב ה"ג ע"ש). ומשנגמר דינו למיתה מוציאין אותו מבית דין ואחד עומד על פתח בית דין והסודרין בידו והסוס רחוק ממנו, והכרוז יוצא מלפניו פלוני יוצא ליהרג במיתה פלונית על שעבר עבירה פלונית בזמן פלוני ובמקום פלוני ופלוני ופלוני עדיו וכל מי שיודע לו זכות יבא וילמד, אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות זה מניף בסודרין וזה הרוכב על הסוס רץ ומחזיר את הנדון לבית דין אם נמצא לו זכות פוטרין אותו ואם לאו יצא ויחזור להריגה, אמר הוא על עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות אע"פ שאין ממש בדבריו מחזירין אותו פעם ראשונה ושניה שמא מפני הפחד נסתתמו טענותיו וכשיחזור לבית דין תתישב דעתו ויאמר טעם בדבריו, החזירוהו ולא נמצא טעם בדבריו מחזירין אותו פעם שלישית להריגה, אמר בשלישית יש לי ללמד על עצמי זכות אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו אפילו כמה פעמים, לפיכך מוסרין לו שני תלמידי חכמים ששומעין את דבריו בדרך אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו ואם לאו אין מחזירין אותו, אם לא נמצא לו זכות מוציאין אותו ועדיו הם שהורגין אותו בכל מיתה שיתחייב בה, לא הרגוהו עדיו חייבין בית דין להמיתו או כל אדם, רחוק ממקום ההריגה כעשר אמות אומרין לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא ואם אין יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי (ע"פ לשון רמב"ם סנהדרין פי"ג ה"א וע"ש בכס"מ). ואחר שמתודה משקין אותו קורט לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו עליו וישתכר ואח"כ יהרג במיתה שהוא חייב בה (לשון רמב"ם שם ה"ב) וכן אמר שלמה בספר משלי (ל"א ו'—ז') תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד.
<h2>דף סג.</h2>
הרוגי בית דין אין מברין עליהם שהוא בכלל לא תאכלו על הדם. ואין מתאבלין עליהן ובאין קרוביהם ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין להודיע שאין בלבם עליהם כלום שדין אמת דנו, ואע"פ שלא היו מתאבלים היו אוננין שאין אנינות אלא בלב (ע"פ רמב"ם סנהדרין פי"ג ה"ו).
